קהלת ג 10-22 י-כב – פרשנות לספר קהלת
לחצו כאן כדי להאזין:
קהלת פרק ג
ג לכל זמן; ועת לכל-חפץ תחת השמים: ס 2 עת ללדת ועת למות; עת לטעת, ועת לעקור נטוע: 3 עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות: 4 עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד: 5 עת להשליך אבנים, ועת כנוס אבנים; עת לחבוק, ועת לרחק מחבק: 6 עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך: 7 עת לקרוע ועת לתפור, עת לחשות ועת לדבר: 8 עת לאהב ועת לשנא, עת מלחמה ועת שלום: ס 9 מה-יתרון העושה, באשר הוא עמל: 10 ראיתי את-הענין, אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו: 11 את-הכל עשה יפה בעתו; גם את-העלם נתן בלבם, מבלי אשר לא-ימצא האדם, את-המעשה אשר-עשה האלהים מראש ועד-סוף: 12 ידעתי כי אין טוב בם; כי אם-לשמוח, ולעשות טוב בחייו:
קהלת ג
13 וגם כל-האדם שיאכל ושתה, וראה טוב בכל-עמלו; מתת אלהים היא: 14 ידעתי, כי כל-אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרע; והאלהים עשה, שיראו מלפניו: 15 מה-שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה; והאלהים יבקש את-נרדף: 16 ועוד ראיתי תחת השמש; מקום המשפט שמה הרשע, ומקום הצדק שמה הרשע: 17 אמרתי אני בלבי, את-הצדיק ואת-הרשע, ישפט האלהים; כי-עת לכל-חפץ, ועל כל-המעשה שם: 18 אמרתי אני בלבי, על-דברת בני האדם, לברם האלהים; ולראות שהם-בהמה המה להם: 19 כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה, ורוח אחד לכל; ומותר האדם מן-הבהמה אין, כי הכל הבל:
קהלת ג
20 הכל הולך אל-מקום אחד; הכל היה מן-העפר, והכל שב אל-העפר: 21 מי יודע, רוח בני האדם, העלה היא למעלה; ורוח הבהמה, הירדת היא למטה לארץ: 22 וראיתי, כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי-הוא חלקו; כי מי יביאנו לראות, במה שיהיה אחריו: